התמודדות עם מכשולים והצלחה!

לילדים בגיל 3 עם כל המתיקות שבהם, מזמנים לא מעט אתגרים שמאוד מומלץ לדעת כיצד ניתן להתמודד איתם בצורה אפקטיבית. גיל 3 המכונה "גיל הבגרות הראשון" כאן ניתן לבחון כלים להתמודדות עם שלבי המעבר הללו.
גיל 3 נקרא גם "גיל הבגרות הראשון". אם תחשבו על כך, זה לא כל-כך מפתיע. זה הגיל שהם כבר בשלבי סיום מגמילה מחיתולים וממוצץ, זה הגיל שרובם נכנסים למסגרת חינוכית השייכת למשרד החינוך, זה הגיל שהם כבר מדברים ומבטאים את עצמם באופן מילולי כמעט שוטף (מצחיקים וחמודים). מבחינתם הם חווים עצמאות ומאוד מאוד נהנים ממנה ואפילו "נלחמים" עליה. התנהלות עם ילדים בני 3 – מדריך פרקטי חווית גידול וחינוך ילדים יכולה להיות נעימה הן להורה והן לילד. לכל הורה באשר הוא מומלץ להשתמש ב"כלים" מסוימים לשיפור התקשורת עם הילדים ובכלל לשיפור וייעול ההורות, בכל גיל. הורות היא דבר שנעשה מאהבה, וצריך ליהנות ממנה. כלים להתמודדות עם גיל הבגרות הראשון – גיל 3: עידוד ושבח - כשאומרים לילד "כל הכבוד" – בעצם משבחים אותו על משהו וזה נהדר. זה מבטא אהבה, אכפתיות, תשומת לב. 

כשאומרים לילד "כל הכבוד, אני כל כך גאה בך שהצלחת לעשות פיפי בסיר, זה מראה שאתה ילד מאוד אחראי" – זה עידוד.באמירה מפורטת שכזו הילד מקבל חיזוק, מבין בדיוק מהי הפעולה שבזכותה הוא קיבל כזה יחס ולמד שמעשיו, אמירותיו והתנהגותו מקבלים יחס מכובד, שהם בעלי משמעות ויש להם השלכות. חשוב להשתמש כמה שיותר ב"שפה" זו לאחר כל פעולה או מעשה שראוי לכך. מתן בחירות - ילד בסביבות גיל 3 עומד כבר לא מעט בפני דילמות. הוא יודע מה הוא רוצה, הוא כמובן חושב שמה שהוא רוצה זה הכי חשוב בעולם ו"אין מצב" שזה לא יקרה (הוא הרי "רוצה"), ולכן חשוב מאוד בתהליך חינוכי להתחיל ללמד את הילד לבחור -"זה או זה". הולכים לחנות: "בובה או לגו" מצטרף לקניות - "חטיף או שוקולד" רוצה סיפור: " עכשיו או לפני השינה". 

חשוב שהבחירות שאנחנו מציבים בפניו יהיו כאלה שאנחנו יכולים לעמוד בהן. מתן הבחירות מאפשר להם גם להבין את המקומות בהם אין להם אפשרות בחירה, כמו למשל, בכל הנוגע לגמילה מחיתולים, אין הרבה ברירות - צריך להיגמל, או לחילופין לא תמיד אפשר להתחשב באגוצנטריות שלהם. 

קבלה - צריך לזכור שגיל 3 זה בסופו של דבר גיל 3 ומדובר בפעוטות קטנים וחמודים הלומדים את מקומם בעולם לפי העיניים שלהם. אנו צריכים לתת להם אפשרות ביטוי אך להמנע מלהדביק כינויים כמו: "את עקשנית" – ככל שהם ישמעו את האמירה הזו יותר, כך הם יבינו שזו ציפייה שלנו מהם "ויאמצו" את התכונה גם אם היא לא היתה קיימת בהם.

היא לא עקשנית, היא פשוט בשלב התפתחותי כזה שבו היא מבינה את העולם מנקודת מבט אגוצנטרית וחושבת שכך זה צריך להיות. חשוב להסביר להם בשפה שהם מבינים. זהו גיל של רכישת שפה- הם מבינים! הימנעות מעונשים - הנושא של "עונש" נמצא בוויכוח. יש המאמינים בו ככלי חינוכי חיוני ויש שלא. עבור ילדים בגיל 3 עונש הוא פחות אפקטיבי, משום שהם אינם מסוגלים לחשוב באופן מופשט. קישור בין גורם א' לב' מבחינתם הוא לא בהכרח בגלל קשר סיבתי אמיתי, אלא נובע מתוך חשיבתם האגוצנטרית וזו הדרך שהם תופסים את העולם. 

לומר לילד בן 3: "זה מאוד לא יפה שלקחת לאחותך את הבובה, לך לחדר", חוץ מבושה ועלבון הוא לא יחווה שום דבר. ילדים בגיל זה חושבים שאם הם רוצים את הבובה, הבובה צריכה להיות שלהם, שהרי הם מרכז העולם. חיקוי - את יכולת החיקוי ילדים רוכשים כבר מגיל ינקות בעזרת יחסי הגומלין עם הסביבה (לפי פיאז'ה זהו השלב הסנסורי-מוטורי). לכן, אם אנחנו רוצים שילדנו ילמד התנהגות רצויה, אנו צריכים לעשות אותה בעצמנו ולהסביר לו. 

רכישת השפה היא ההתפתחות העיקרית של שלב זה, ולכן שימוש בשפה יכול רק לחדד את החשיבה ולפתח יותר. סבלנות, אמפטיה וים של אהבה - אלו הם הדברים הברורים והחשובים בחינוך של כל ילד בכל גיל. הבסיס לכך מתחיל בגילאי ינקות ועומד כל הזמן במבחן. 

לא להתקמצן בזה. 

הקפדה על השפה - כל אחד מאיתנו כהורה חייב לזכור- שעברית זו שפה יפה, ושפה היא הדרך שלנו להביא את עצמינו לעולם, שפה יוצרת מציאות. לכן לא רצוי לחנך את הילדים לומר "בא לי". תחנכו ל "אני רוצה", "אני מבקש" – הבעת רצון היא לגיטימית, לעיתים ניתן לספק את הבקשות והרצונות ולעיתים לא. בניגוד ל"בא לי" מילים כמו "רצון" ו"בקשה" יש בה התחשבות בעולם שהוא מעבר ל"עצמי". המילה "בא לי" נשמעת לא טוב בקרב ילדים ובכלל, הסיבה לשימוש במילה "בא לי" היא ברורה – בשלב רכישת השפה הם מחקים את הסביבה החיה כיום בנורמת ה"בא לי". 

הם שומעים אותנו ואחרים - הורים, אחים, אחיות וכדומה וזה מתאים להם "בול" לעולם האגוצנטרי בו הם חיים. מעבר לעובדה ש"בא לי" זה לא מילת קסם, יש בה גם השלכות חינוכיות. אנחנו הרי לא חיים בעולם שכל מה ש"בא לנו" קורה! והגחמות שלנו - לא הן אלו שצריכות לנתב את דרכינו ובסופו של דבר אנחנו לא מרכז העולם. גיל 3 הוא הגיל שבו מתפתחת שפה, זה הגיל שבסופו הילדים יפנימו שהם לא מרכז העולם וזה הגיל שהם מתחילים לחוות את העולם על ידי יחסי גומלין עם הסביבה. צריך לעזור להם לגדול, להתפתח ולהפוך לילדים ובוגרים יותר סימפטיים, מתחשבים ומכבדים כי כל זה מאוד ישתלם , בעיקר לנו (ההורים) כשהם יתחילו את גיל הבגרות הבא – שנמצא ממש מעבר לפינה.מקור עיוני: מאמר של טל בוקריס, יועצת, מנחה ומאמנת אישית 

לסיכום: אין ילד מופרע, יש ילד שמפריע לו משהו, לכן חשוב לעזור לו להתמודד עם שאר הילדים ובכלל כאשר אנו נותנים לו את האפשרות לבטא את עצמו על ידי מילים, לתת לו המון עידוד, לחזק אותו ולראות בכל דבר שהוא עושה בדברים הקטנים את הדוגמא הכי טובה שבה ניתן גם לדחוף אותו קדימה, לדוגמא: כאשר ילד רוצה להרביץ ומחזיק את עצמו, באותו הרגע לאמר לו כמה כח יש לו בזה שהוא עצר את עצמו מלהרביץ, כמה יפה לראות איך שהוא מנסה להצליח וכו'. 

לתת לו לבחור עם מי לשחק לדוגמא ע"י זה ששואלים אותו האם תרצה לשחק עם מאיר או רבקה? וברגע שיבחר לאמר לו כמה יפה הוא משחק איתם…לתת לו להבין ולקבל את זה שיש גננת שמחליטה ע"י כך שבשפה יפה ובגובה העיניים לגשת אליו ולאמר לו "אני שמחה שאתה מקשיב לי", "אני רואה שאתה רוצה כרגע לשחק לבד\עם מישהו אחר" (ברגע שהוא מרביץ לדוגמא)במקום להעניש לגרום לו ולשאר הילדים לאהוב אחד את השני ע"י זה שאם ישראל מרביץ או מציק למאיר לגשת אליו, לשאול אותו "מה קרה?, למה הגעת למצב שהרבצת?" מנסה להרגיע את ישראל, נותנת לו חיבוק, הוא מתנגד בתחילה ולאט לאט מתחיל לקבל את הקרבה של הגננת/אמא, ולאחר מכאן מנסה לחבר אותו חזרה עם מאיר, לדבר עם שניהם, לשאול את ישראל אם הוא מוכן להמשיך לשחק עם מאיר וכן שואלת את מאיר אם הוא מוכן לשתף פעולה עם ישראל ואם יענה שלא אז לגרום לו לאמר סליחה ולחבק את מאיר ולשאול את מאיר האם הוא סלח ומוכן לחזור לשחק איתו שוב, במידה וכן לשאול את מאיר אם הוא יכול ללמד את ישראל לשחק איתו ביחד, כך הגננת/אמא מעודדת אותם ונותנת פידבקים לשניהם, וכן מעודדת את ישראל בכך שהיא נותנת לו הרגשה שהוא משחק יפה ודוחפת אותו קדימה להקשיב ולשחק עם שאר ילדי הגן. 

ובכלל להיות קשוב לילד ולתת לו הרגשה שתמיד את שם בשבילו! 

להיות סבלנית, להראות אמפטיה ולהראות כמה אוהבים אותו.בהצלחה!